איש בקהל לא מחה על דברי הלגלוג של הצעיר העשיר. הם ידעו כי מי שיתייצב נגדו ישלם את המחיר.
עמנואל פילוסוב נולד בעיר לנינגרד שברוסיה. אביו, אברהם, נטש את דרך התורה בהיותו צעיר לימים, ונמשך אחר הקומוניזם. הוא התרחק מאחיו היהודים, וגם את בנו, עמנואל, חינך ברוח כפרנית זו. עמנואל גדל, ואף שרוממות הקומוניזם והשוויון הייתה בגרונו, ידע לטוות את הקשרים הנכונים וצבר הון רב. הוא עבר להתגורר בסמרקנד שבאוזבקיסטאן.
זה היה בשנת תרפ"ה (1925). המהפכה הקומוניסטית הביאה עמה רדיפות דת ויהדות, בהיקף שלא היה כמותו. אחד לא נרתע מפני הגזֵרות – הרבי הריי"צ, רבי יוסף-יצחק שניאורסון מליובאוויטש. הוא שיגר את חסידיו לרחבי רוסיה, ללמד ילדים תורה ולהקים בתי-כנסת ומקוואות-טהרה, פעילות שהייתה כרוכה במסירות-נפש ממש.
החסיד ר' שמחה גורודצקי נשלח לאוזבקיסטאן, למלא את מקום הרב הקודם, שנאלץ להימלט מפני השלטונות. עינה של הבולשת הייתה פקוחה גם באוזבקיסטאן, אולם עדיין התירו שם במידת-מה ללמד ילדים תורה ולקיים פעילות יהודית.
ר' שמחה החל לפעול במרץ. הוא כינס את המבוגרים לשיעורי בוקר, ואסף את בעלי המלאכה הפשוטים ללימוד תורה בערב. בעבור הילדים חידש את פעילותו של ה'תלמוד-תורה'.
הכול רחשו לו כבוד ובירכו על פעילותו, חוץ מעמנואל פילוסוב. הוא כבר נחשב אחד מנכבדי הקהילה, והיה שמור לו מקום מכובד ב'מזרח'. אך גם כשבא לבית-הכנסת זלזל בדת-ישראל. בכל הזדמנות שפך אש וגפרית על פעילותו הדתית של ר' שמחה.
ערב אחד, בשעה שר' שמחה היה בדרכו לעריכת חופה של בני-זוג מהקהילה, נשמעה לפתע דפיקה על דלת ביתו.
האורח לא היה אלא עמנואל. הצעיר הגאה והחצוף עמד עתה בראש מורכן והציג לפני ר' שמחה מברק שקיבל זה עתה מאימו, מלנינגרד. האיש פרץ בבכי מר וסיפר כי אביו נפגע בתאונת דרכים קשה, וספג פגיעת ראש ושברים בכל חלקי גופו. האם ביקשה מבנה לבוא בדחיפות.
"ר' שמחה, אנא ברך את אבי שיתרפא ויחיה. רק נס יוכל להושיע אותו", זעק עמנואל מקירות ליבו. ר' שמחה הסביר לו כי הוא יהודי פשוט, העוסק בהפצת היהדות, ואין בכוחו להעניק ברכות. "יש מי שבכוחו לברך, זה הרבי מליובאוויטש, שאני איני אלא שליחו. הרבי שוהה כעת בלנינגרד, פנה אליו בבואך לשם", אמר לעמנואל.
ר' שמחה צייד את עמנואל במכתב אל הרבי. הוא כתב כי לאיש הזה השפעה גדולה בקהילה, ואף שעד עתה התנגד לכל ענייני היהדות, ראוי לברך את אביו, בתקווה שיתהפך ליבו. עמנואל הודה לר' שמחה ויצא ללנינגרד.
עמנואל ישב ליד מיטת אביו. הרופאים לא בישרו טובות. לאחר שעמנואל לחץ עליהם להפוך את העולם כדי להציל את אביו, אמרו שהסיכוי היחיד להצילו הוא לנתחו ניתוח ראש מסובך ומסוכן. אימו של עמנואל הייתה חסרת-אונים והניחה את ההחלטה הגורלית בידי בנה.
מבלי משים הכניס עמנואל את ידו לכיס בגדו, ואצבעותיו נתקלו במכתב שנתן לו ר' שמחה בעבור הרבי הריי"צ. מיד לבש את מעילו והודיע לאימו כי עליו לצאת להתייעצות.
לבטים גדולים מילאו את ליבו; מה זה היה לו, שעד עתה היה מלגלג על החסידים הרצים אל הרבי לבקש ברכתו, והנה הוא עומד בפתח ביתו של הרבי בעבור אותה מטרה. עם זה החליט להיכנס, ומסר לידי הרבי את מכתבו של ר' שמחה.
הרבי הרים את עיניו הטובות מהמכתב ושאל: "ומה מצבו עכשיו?". לעמנואל הוקל מעט, והוא סיפר על הניתוח שהרופאים מבקשים לעשות. הרבי השיב שלדעתו לא כדאי לעשות את הניתוח. הוא המליץ לגשת אל רופא מסויים בלנינגרד, המטפל בתרופות צמחוניות.
עמנואל חש אכזבה. "רבי, באתי לקבל ברכה", אמר.
הרבי הניד את ראשו בהסכמה ואמר: "אכן, אני מברך אותו ברפואה שלמה וקרובה, אולם טוב תעשה אם תיגש אל הרופא הזה". עמנואל קיבל את הדברים, ונפרד מהרבי.
הרופא שהרבי המליץ עליו שמע מעמנואל על מצבו של אביו ואמר שהוא מוכן לנסות לטפל בו בעזרת התרופות שלו. "הסכנה שבניתוח ראש גדולה מדיי", אמר, "אין לנו מה להפסיד".
מדי יום ביומו טפטפו לפיו של האב הפצוע שיקויי צמחים, על-פי הוראותיו של הרופא. השינוי היה מהיר ומפתיע. כעבור כמה ימים החל הפצוע לזוז מעט במיטתו. השברים החלו להתאחות, וכעבור זמן כבר היה יכול להתיישב בכוחות עצמו. עבר עוד זמן והוא החל ללכת על רגליו, עד שחזר לביתו בריא ושלם.
בסעודת ההודיה שערך עמנואל דיבר האב בהתרגשות על ברכת הרבי שהצילה אותו. הוא סיפר על חייו המנותקים מיהדות ועל החינוך הקומוניסטי שהעניק לבנו. "ברור לי כי לא התרופות הצמחוניות הן שהצילו אותי, אלא ברכת הרבי הצילה את חיי, והתרופות לא היו אלא כסות לנס הכביר", הכריז.
רגע אחד השתתק, ואז הוסיף בהתרגשות: "אולם הנס הגדול של הרבי הוא, שהצליח להחזיר את בני ואותי אל חיק האמונה היהודית"…