יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד
תוכנית ל׳ | רמת החייל | נווה שרת

בית חב"ד רמת אביב

אלמגור 18 תל-אביב

לא לאחר אפילו רגע

ברגע הנכון, ובדיוק בו, תגיע לירושלים 'רכבת ישראל' – אבל כזו שאינה נוסעת על פסים, אלא רכבת אווירית – על גבי ענני שמים, כפי שמתואר בספר דניאל, ולא תאחר אפילו רגע אחד

דיוק בזמנים מעולם לא היה הצד החזק של ישראלים. לא כל כך נעים להודות, אבל אנחנו נחשבים למאחרים כרוניים, כמעט לכל דבר. המנטאליות הלא חיובית הזו קיבלה הכרה רשמית אפילו מבית המשפט הישראלי, כאשר זה דחה בקשה לאשר תביעה ייצוגית נגד איחוריה של רכבת ישראל, ונימק זאת בין היתר בתרבות האיחורים הנוהגת בישראל. ייאמן או לא, השורות הבאות נכתבו לא על ידי סטנדאפיסט במערכון לא מוצלח, אלא על ידי שופט מכהן:

"כאשר אדם קובע תור לרופא הוא אולי מקווה שהרופא יקבל אותו במועד. אולי במדינה אחרת הרופא באמת יקבל אותו במועד. אבל בפועל כל אדם יודע כי גם אם קבע מועד לבדיקה בשעה עשר, הוא צריך לקחת בחשבון כי הרופא יקבל אותו בשעה אחרת"…

השופט צודק, לצערנו, אבל המסקנה שלא להעניש את הרכבת על איחוריה, קצת מגוחכת ומנציחה את תרבות האיחורים הקלוקלת.

■ ■ ■ ​

דרך התורה מחנכת להקפדה על הזמן ולניצולו המיטבי. דוגמה חיה לכך ניתנת בפרשת השבוע: אליעזר, העבד המסור של אברהם אבינו, יוצא מבאר שבע לכיוון חרן, מקום הולדתו של אברהם, למצוא כלה ליצחק בנו. כבר באותו יום מגיע אליעזר לחרן ופוגש את רבקה, שהולמת את מה שהוא חיפש ליצחק. הייתה לו קפיצת הדרך, כפי שהעיד על כך בעצמו בדבריו לבתואל, אביה של רבקה: "ואבוא היום". "היום יצאתי והיום באתי", כפי שמפרש רש"י – מבאר שבע לחרן.

קפיצת הדרך אינה דבר של מה בכך. צריכה להיות סיבה מיוחדת מאוד על מנת לזכות לה. לשם מה, אכן, קפצה הדרך לאליעזר?

כי לקדוש-ברוך-הוא היה חבל על הזמן: רבקה, המיועדת להיות אשתו של יצחק, הייתה צדקת שנולדה וגדלה בביתם של רשעים "כשושנה בין החוחים", בלשון חז"ל. באותו יום שפגש אליעזר את רבקה מלאו לה שלוש שנים, ועל פי התורה החל מיום זה ראויה אישה לבוא בברית נישואין. הקדוש-ברוך-הוא לא רצה לעכב את רבקה אפילו יום אחד מיותר בין הרשעים ולכן בו ביום שהתמנה אליעזר לשליח – הוא דאג שתקפוץ לו הדרך כך שיגיע מיד לרבקה וייקחה לאישה ליצחק.

■ ■ ■ ​

סיפורי האבות אינם רק היסטוריה, אלא טמונים בהם מסרים והוראות עבורנו למשך כל הדורות. וכלשון הפתגם המפורסם: "מעשה אבות סימן לבנים". כך גם בסיפורו של אליעזר וקפיצת הדרך יש עבורנו מסר חשוב:

בני ישראל בגלות הם כמו רבקה. עם שמפוזר בין גויים רשעים "כשושנה בין החוחים". שושנה שמצפה לרגע שבו 'תיקטף' ותבוא לפאר את הבית שאליו היא ממתינה אלפיים שנה – בית המקדש שבירושלים.

לצערנו, נכון לרגע כתיבת השורות, טרם זכינו לכך. אולם ברגע הנכון והמכונן, יגיע המשיח הגואל ולא יתעכב אפילו רגע אחד מיותר. ביציאת מצרים נאמר: "ולא עיכבן המקום אפילו כהרף עין". עוד לפני שהספיק אפילו עברי אחד לקרוץ בעינו, מצאו כולם את עצמם בדרך אל ארץ זבת חלב ודבש. וכך גם בגאולה העתידה: ברגע הנכון, ובדיוק בו, תגיע לירושלים 'רכבת ישראל' – אבל כזו שאינה נוסעת על פסים, אלא רכבת אווירית – על גבי ענני שמים, כפי שמתואר בספר דניאל.

במהרה בימינו, עם התגלותו לעין כול של מלך המשיח, תביא הרכבת האווירית את כל עם ישראל לארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש השלישי, ולא תאחר אפילו רגע אחד.

 

 
באדיבות: מערכת 'עלון הגאולה – מעניין ועכשווי' – לחשיבה ומודעות בעידן הגאולה.

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת