כמעט בכל בית כנסת בעולם יש מידי בוקר 'משולחים'. יהודים יקרים, שהמציאות אלצה אותם לכתת רגלם ולקבל תרומה מאת המתפללים. יש שאוספים למטרות אישיות, ויש עבור ישיבות או מוסדות תורה שונים.
לפני כמה שנים הייתי עד לשיחה בין שני מתפללים בבית הכנסת בבאזל. אחד נגש לחבירו ובהצביעו ברגישות על ה'משולח' שעמד עם מכתב ואסף כסף, אמר, לזה אני לא נותן כלום! אני פשוט לא מאמין לו, בדקתי במכתב שבידו, יש שם עובדות לא נכונות. חברו לעומתו ענה ואמר, אני כן אתן לו. אבל למה? שאל הראשון, הרי הוא משקר. חייך השני ואמר, אותך הוא משקר, ידידי, אבל אותי לא. כי אתה, בשביל הכמה מטבעות שתתן לו בדקת ובחנת את המכתב שלו. אני בכלל לא בדקתי את המכתב שבידו, הוא פשט יד ואני פשוט נתתי לו וזהו.
התרגשתי מהדברים ששמעתי. זה היה כל כך יהודי בעיניי, זה אחד מהרגעים שאתה מרגיש כבוד להיות חלק מהעם הזה.
בפרשת תרומה מבקש הקב"ה ממשה, שיקח ויקבל מכולם תרומות לבניית המשכן -'מאת כל אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. בזאת הטביע הקב"ה ב DNA של העם הזה את שני צידי המטבע. מצד אחד את אלו שתפקידם לקחת, כלומר לדאוג לגיוס המשאבים למען המטרה שעליה הם מופקדים, ומהצד השני את אלו שתפקידם לתת 'כל אשר ידבנו ליבו' למען מטרות צדקה כאלה ואחרות.
לפעמים אנחנו עלולים לפספס את העובדה, שהקב"ה ברא את העולם כך, כדי שהנותן יוכל לעשות חסד. כלומר, האדם שמקבל מאתנו צדקה, מזכה אותנו באפשרות לעשיית 'חסד'.
במדרש רבה כתוב: 'אמר דוד (המלך), רבון העולם, ישב עולמך (במשמעות של ישוו-שויון) שנאמר 'ישב עולם לפני אלוקים'. אמר לו הקב"ה, אם אעשה את עולמי שווה, חסד ואמת מן ינצרוהו'.
במילים פשוטות: אם יהיה שויון בעולם, לא תהיה אפשרות של חסד בעולם.
זה לא סוד שבמסגרת התפקיד שלי כמנהל בית חב"ד, עלי לדאוג לגיוס משאבים, שכן בית חב"ד מתקיים מתרומות בלבד. כשמגיעה פרשת תרומה, אני רוצה להעיד בפניכם. הצליח לו, לרבון העולמים, יש ב DNA של אחינו ואחיותנו, עם ישראל, את שני צידי המטבע, את הנותנים ואת המקבלים, ולרוב זה גם קורה בסבר פנים יפות.