הנס הגדול של יציאת מצרים הניח את התשתית לבניין העם היהודי. הוא זה שפתח את הדרך לקבלת התורה וכניסת בני-ישראל לארץ האבות. לכן בכל יום אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים ופעם בשנה, באותם ימים שבהם ארע הנס, אנו מרבים בפעולות מעשיות על מנת להחדיר בנו את זכרון הנס, זכרון המביא לחיזוק האמונה בבורא העולם ומנהיגו. שבועות רבים לפני שאנו מתיישבים לשולחן הסדר כדי לספר את סיפור יציאת מצרים מורגשת כבר אווירת חג הפסח הקרב ובא, זאת הרבה בזכות "מבצע ביעור החמץ" המוכרז בבית מבעוד מועד. וכל זאת למה?
בשל הזמן המועט שעמד לרשותם, לא הספיקו בני-ישראל לאפות היטב את הלחם שלקחו עמם לדרך והסתפקו במצות. לכן נקבע כי גם בדורות הבאים לא ישתמשו צאצאיהם, בני העם היהודי, בתקופה זו בלחם, או בכינויו המקראי "חמץ".
מהו חמץ? – גרעיני תבואה או קמח של חמשת מיני דגן (חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) שבאו במגע עם מים ושהו אחר כך מבלי שיתעסקו בהם כ18- דקות.)
תורת ישראל החמירה מאוד באיסור חמץ בפסח ועונשו כרת בידי שמים. האיסור אינו רק באכילה אלא גם בהנאה וחל גם על ראיית חמץ והימצאותו בבית, ואפילו אם מדובר בגרגיר קטן של חמץ. כאשר אותו גרגיר נפל לתוך תבשיל אחר הוא אוסר את כל הסיר! יתירה מזו: גם במקומות שהחמץ אינו נראה לעין אנו חוששים שהכלים עצמם בלעו את טעם החמץ בעת הבישול ולכן יש להוציא את החמץ הבלוע בכלים ע"י הגעלה או ליבון.
מיותר לציין כי בכל קניותינו לקראת הפסח יש לחפש את התווית "כשר לפסח" ולוודא שאכן עומד מאחוריה גוף רבני מוסמך, ובשום אופן לא לסמוך עליה בצורה עוורת.
כדי להמנע מכל מכשול של חמץ הורו לנו חכמים לעשות מספר פעולות נוספות מלבד נקיון הבית: בדיקת וביעור חמץ, השבתה בלב של החמץ בכל מקום שהוא, מכירת החמץ לגוי.