אבותינו זכו להשתחרר ממצרים רק לאחר שהשם הנחית על המצריים את המכה העשירית היא מכת בכורות. כל בכורי מצרים באדם ובבהמה ניספו ורק בכורי ישראל ניצלו וחייהם ניתנו להם במתנה על ידי ה’.
לאור זאת נאמר בתורה: "…ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, לי יהיו אני ה’".
לכן את בכורי הבהמה, אם לא היה בהם מום, היו מקריבים בבית המקדש על המזבח לה’ ואילו הבכור בבני האדם הוקדש מרגע הוולדו לעבוד בקודש. אולם מאחר שזמן קצר מיום צאתם ממצרים חטאו בני-ישראל במעשה העגל והבכורים בכללם, ניטלה מהם זכות העבודה בקודש והועברה לבני שבט לוי, אלה האחרונים ויתרו על כל קניניהם הפרטיים, לרבות נחלתם בארץ ישראל, כדי לשרת את הכלל. לכן כאשר נולד בן בכור, אנו "זוכים" בו לעצמינו באופן סמלי – רק בשל העובדה שהכהן ממלא את התפקיד שהבכור היה אמור לעשות, זהו אחד הטעמים שאת הבכור פודים דוקא מן הכהן שבא תחתיו.
כשהתינוק נשאר בחיים לאחר שלושים יום הוא יוצא מסיכון של נפל ונכנס לחזקת אדם. לכן אנו נוהגים לפדות את הבכור כבר ביום הראשון שלאחר מלאות שלושים יום להולדתו. התורה קובעת (בספר ויקרא פרק כ"ז) את ערכו הכספי של כל אדם בהתאם לגילו ומינו. הערך המינימלי הוא חמישה שקלי כסף לתינוק שחלף חודש מיום הוולדו. זהו הסכום שבו פודה האב את בנו הבכור מיד הכהן, שהוא לפחות משקל של 101 גרם כסף טהור, או שוויו בתכשיטים או מטלטלים אחרים אך לא בשטרות.
הגדרת הבכור לצורך זה היא "פטר רחם" כלומר שהעובר פותח לראשונה את רחם אמו ולכן חשוב לציין כי דוקא הבכור מאמו חייב בפדיון. אם האב הוא כהן או לוי או שהאם היא בת כהן או בת לוי אין חובת הפדיון חלה על ילדם. אם לאם היתה הפלה קודם לכן או שהלידה היתה בניתוח קיסרי אין עורכים פדיון (הפלה שעד אמצע השבוע ה-6 לאחר 40 יום אינה נחשבת ואם ארעה ההפלה עד השבוע ה-13 דהיינו לאחר 90 יום, פודים את הבן שנולד לאחריה בלא ברכה).
האב מצווה בפדיון הבן (כמו המילה) אך אם הבן לא נפדה על ידי אביו חייב הוא לפדות את עצמו. לכן חשוב מאוד שכל מי שהוא בכור יוודא שאכן נפדה, ואם התברר שלא, יפדה את עצמו מיד. מי שאינו בטוח כי הוא בכור החייב בפדיון – יפדה את עצמו ללא ברכה.
לקבלת הדרכה בנושא ולפרטים נוספים פנה אלינו. לחץ כאן, השאר פרטים ונחזור אליך