נישואין – עמידת החתן והכלה תחת החופה הפרוסה מעליהם, כיסוי ראש הכלה ב"הינומא" ע"י החתן, וכן (למנהג בני אשכנז) כניסתם לחדר מיוחד "יחוד" לאחר החופה.
בתקופת התלמוד, וכן בקהילות המזרח בעבר, נהגו לתת פסק זמן של מספר חודשים בין האירוסין לנישואין, אולם כיום עושים כולם את הקידושין (האירוסין) מתחת לחופה (הנישואין), בזמן החופה מברכים "שבע ברכות".
סידור הקידושין חייב להיעשות בפיקוח רב מוסמך ובנוכחות שני עדים, ולפי הסדר הנהוג כיום נרשמים בני הזוג שבועות מספר לפני החתונה ברבנות המקומית ומקבלים שם הדרכה לפני נישואיהם.
הטבעת – החתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
הכתובה – הכתובה היא שטר התחייבות חתום על-ידי שני עדים, אותה מוסר החתן לכלה בעת הנישואין.
בכתובה מפרט החתן את חובותיו כלפי הכלה בעת חייהם המשותפים, ואת מה שתקבל האישה מנכסיו במקרה שימות או במקרה שיגרשה.
ישנו סכום מינימלי (200 זוז) שקבעו חז"ל ושתיקנו קהילות שונות, וניתן להוסיף עליו כמובן.
כמו כן ניתן לפרט בכתובה את הנכסים שהכניסה האישה, להבטחת החזרתם במקרים האמורים.
שבירת הכוס – שבירת הכוס במהלך החופה מסמלת את חורבן ירושלים, וכי גם ברגעי השמחה המאושרים ביותר עלינו לזכור את חורבן בית המקדש ולהתפלל לבנינו מחדש.
חדר יחוד – לאחר טקס החופה החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. שני עדים כשרים (לרוב עדי הקידושין) מופקדים לוודא מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם שומרים מבחוץ למשך מספר דקות על החדר. הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה לאחר הצום הנהוג ביום הנישואין.
