מדי שנה, בימי החנוכה, נאספים נכדיו וניניו של ר' שמחה לנגזם מפתח-תקווה למפגש המשפחתי. בכל שנה מבקשים כולם מהסבא לספר את סיפור נס החנוכה המיוחד שחווה בהיותו בכלא הרוסי. 'סבא שמחה' נענה ברצון ועושה זאת לאט ובעיניים בורקות, כאילו סיפר זאת בפעם הראשונה:
זה היה בשנת תרצ"ט (1940). פולין כבר נכבשה על-ידי הגרמנים ימ"ש וחיי היהודים היו הפקר ממש. אני, עם עוד קבוצת צעירים, הצלחנו לחצות את נהר הסן שחצה את העיר לסקו, ולעבור אל תוך שטח הכיבוש הסובייטי.
נחלצנו מידי הנאצים ונפלנו היישר לזרועות הקומוניסטים. חיילים רוסים תפסו אותנו והושלכנו לבית-הסוהר הגדול 'בריגידקיס' שבלבוב.
התנאים בכלא היו קשים. בתא שנועד במקורו לכשלושים אסירים בלבד, שוכנו כשמונים איש, והצפיפות הייתה נוראה. מלבד זאת פקדו אותנו תלאות רבות.
אנו, הדתיים, היינו מגובשים ומלוכדים. נהגנו לקיים תפילות בלחש ולחזק איש את רעהו בדברי תורה ותקווה. כמה מחברינו לתא, יהודים קומוניסטים, הודו לא- אחת בפה מלא כי הם מקנאים בנו על הכוחות שאנו שואבים מהאמונה, להתגבר על כל הקשיים.
ליל חנוכה הגיע. הלילה, ידענו, ידליקו במיליוני בתים בעולם נר ראשון, נר המסמל את ניצחון הרוח על החומר, ניצחון הקדושה על הטומאה. ואנחנו, מה יהיה עלינו?
בלילה, לאחר תפילת ערבית, אמר לנו אחד האסירים, כי הכין הפתעה. הוא הוציא מכיסו גפרור שהצליח להשיג ולהסתיר, והדליקו מול עינינו. זה היה 'זכר' לנר חנוכה. מיד לאחר מכן שרנו, בשפתינו בלבד, משירי החנוכה, והתלחשנו על הניסים והנפלאות שעשה ה' לאבותינו בימים ההם.
הסדר בכלא היה, שבדיוק בשעה תשע בערב הייתה נשמעת שריקה. ברגע זה היה על כל האסירים להפסיק כל תנועה ולשכב על מיטות הקרשים שלהם או בפינות התאים, על רצפת הבטון. האור בכלא לא כבה. הוא דלק בעוצמה רבה מאוד כל שעות היממה, וזאת כדי שהסוהרים יוכלו לעקוב בכל עת אחר הנעשה. השעה תשע הגיעה, ונאלצנו להתפזר ולעלות איש
על יצועו.
לפתע נפלה על הכלא עלטה מוחלטת. זו הייתה הפסקת חשמל, הראשונה וכמדומני שגם האחרונה שאירעה במשך כל ימי שהייתי בכלא. שמענו התרוצצות היסטרית של הסוהרים מכיוון המסדרונות.
כעבור רגע נפתחה בפראות דלת התא ושני סוהרים מבוהלים הופיעו בפתח. בידי אחד מהם היה רובה דרוך, למקרה שמי מהאסירים יעלה בדעתו לעשות תנועה מיותרת. השני אחז נר גדול, דולק.
ההוראות שקיבלו הסוהרים היו להשאיר נר דולק בכל אחד ואחד מהתאים, כדי שלא להותיר את האסירים חופשיים בחסות האפלה. לא היה קץ לאושרי כשראיתי את הסוהר מניח את הנר שבידו על אדן החלון, סמוך לדלת התא, ויוצא בלוויית חברו. "מיד אחזור!", צרח, "איש בל יזוז ממקומו!".
מוחי פעל בקדחתנות. המעשה שהתכוננתי לעשות טמן בחובו סכנה רבה מאוד, אך לא יכולתי להחמיץ הזדמנות-פז כה נדירה. בתנועה קלה וזריזה החלקתי ממיטתי, ניגשתי אל הנר ובעזרת חפץ חד שהיה ברשותי קיצרתי מתחתיתו סנטימטר-שניים. את הנר הדולק, שהתקצר מעט, החזרתי למקומו.
אך עליתי על מיטתי, תוקנה התקלה ברשת החשמל והאורות שבו ונדלקו. ליבי פרכס מהמחשבה שפעולתי תתגלה. במקרה הטוב צפוי הייתי לעינויים ולהשלכה לצינוק.
הדלת נפתחה ושני סוהרים נכנסו פנימה, כדי לכבות את הנר ולקחתו. לשמחתי הבחנתי מיד כי אין הם אותם סוהרים, דבר שהגדיל את סיכויי שלא להיתפס. ואמנם, איש מהם לא הבחין בקיצוצו של הנר. אחד הסוהרים כיבה את הנר, נטלו והסתלק.
מבטיהם של כל היהודים בתא, ובכללם הרחוקים מיהדות, נישאו אליי. לכולם היה ברור שנס, נס חנוכה אמיתי, התרחש זה עתה.
איתנו בתא היה יהודי תלמיד-חכם וירא-שמים שנחשב המנהיג הרוחני שלנו. קראו לו ר' שמואל-נחום עמר. "אחים יקרים!", קרא לעברנו ממקום משכבו, כמעט בלחישה, "לעולם איננו יודעים באילו שלוחים יבחר הקב"ה. והנה הערב נפלה בחלקנו זכות גדולה בראותנו את ידה הגלויה של ההשגחה. הבה נודה לה', הפעם כמו שצריך, על הניסים שעשה לאבותינו ולנו".
הוא הניד בראשו לעברי ואני הבנתי את הרמז. מאי-שם הוגש לי גפרור. התרגשות עזה הציפה אותי כשבירכתי את שלוש הברכות והדלקתי את הנר הקטן. ממיטותיהם של חבריי בקע ועלה זמזום השיר "הנרות הללו". הבטתי בשלהבת הקטנה כמהופנט.
כעבור כמה דקות כיביתי את הנר, כדי שיישאר לנו גם ללילות הבאים.
כך עשינו בכל לילה ולילה. לאחר שהתפללנו תפילת ערבית, הדלקנו את הנר, זמזמנו משירי החג וכעבור דקות אחדות כיבינו אותו.
הנר הקטנטן הספיק לנו לכל שמונת ימי החנוכה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
