יום אחד ביקשה מורה בארה"ב מתלמידיה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על שני גיליונות נייר, בהשאירם רווח ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם לומר על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים.
באותו שבוע, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.
ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית התגובות.
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו.
התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה בחייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד התלמידים נהרג בוייטנאם והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.
זאת היתה הלוויה הראשונה של אחד מתלמידיה לשעבר שהיא נקרא להשתתף בה.
אחד החיילים ניגש אליה. "האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" שאל.
היא הנהנה: "כן".
"מארק דיבר עלייך רבות", אמר לה החייל.
המורה היתה נבוכה…
לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו של מארק לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו – לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים.
הוריו של מארק המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציא מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהן היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו.
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אימו של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."
יש המתייחסים אל מחמאות כאל התחנפות וריצוי במקרה הטוב, וזיוף במקרה הרע. מקובל אצלנו לגנות חנופה ולשבח כנות וישירות או מה שנקרא "דוגריות". ממש מדהים איך אנשים שלא מכירים דבר וחצי דבר במקורותינו מכירים את המשפט "אין אומרים שבחו של אדם בפניו שמא יגבה לבבו" ומקדשים דווקא אותו.
האם אנו מפחדים לתת מחמאות משום שאנו מתקשים לקבל מחמאות?! מתי מחמאה הפכה לחנופה? או הקדמה לביקורת? האם למדנו רק לראות את הנקודות השחורות בעצמנו? האם אנו אוהבים את עצמנו בכלל? האם אנו מפחדים מהתגובה שבפתיחת הלב ואמירת דברים שאינם "צברים טיפוסיים"?
ברשותכם, אנצל במה מכובדת זו כדי לכתוב כתב הגנה על החנופה. אני יודעת שאני מסתכנת בקצפם של כל יפי הנפש.
בשבח החנופה
חנופה (על פי מילון ספיר) "דבר שבח הנאמר או נעשה למישהו כדי למצוא חן בעיניו, בכוונה להפיק טובת הנאה".
החנופה היא חלק מובנה ובלתי נפרד מחיי היום יום שלנו, היא עושה אותם לנסבלים יותר ונעימים יותר. אנחנו מורגלים בה, עד כדי כך שאפילו איננו משגיחים בה. כשאנו מחמיאים לבן/לבת שיחנו על מראם הטוב, לבושם הנאה וכו', אנחנו לא תמיד מתכוונים אבל ברור לנו שעדיף כך מאשר לומר לאדם את דעתנו האמיתית. כדי שהוא וגם אנחנו נרגיש טוב יותר, יחד. כשאנחנו משבחים את ילדינו ומתפעלים לפניהם על מעשים או כישורים בהם ניחנו, אנו יודעים שנשיג גם תוצאות טובות יותר, והדברים יגרמו לנטות לנו לטובה… כשמעביד מונה לפני העובד בקול רם, ורצוי בפני רבים, את שבחיו ומעלותיו הקיימים בו, רק עוטף אותם בעטיפת צלופן מרשרשת יותר, ושם את הפוקוס על דבר טוב אמיתי שישנו, הוא יודע שכל מילה תתורגם למעשה, והוא מודע לתועלת שהוא מפיק.
אז מה רע בזה? זה דביק? מתרפס? לא ראיתי שמקבלי המחמאות נבוכים או מוחים. אדרבה, הם נראו מתמוגגים ואחוזי התלהבות למשימה הבאה.
החנופה גורמת לנו הרגשה טובה. גם אם ידוע לנו שזאת אינה אלא חנופה. החלופה של "דוגריות" ודברי ביקורת כנים, תוצאותיה קשות ותועלתה מוטלת בספק. חנופה טובה כאשר הדברים אינם בדויים, אלא אמיתיים, ואינם הגזמה שקרית אלא עניינית, נכונה ומודגשת במידה. משפט אמריקני אומר "עם מעט חנופה תגיע רחוק". ובהקשר זה, נאמר שבני האדם מתחלקים לשניים. אלה שאוהבים חנופה ואלה שאינם מודים בזה.
האם קשה לך לתת מחמאות? כיצד נחמיא?
לתת מחמאות זה להיות כמו מגדלור, להיות מואר. מהי מחמאה? מחמאה אמיתית היא כנה ומתוך הלב. היא יכולה לבוא בצורת מילים או מחווה, כמו טפיחה על השכם. אפשר לקבל מחמאה ממישהו או לתת אותה בעצמך. המחמאה פשוט מודיעה לאדם האחר שיש בו משהו שאתם מעריצים. ישנם שני סוגים של מחמאות: האחד הוא לגבי דבר שמישהו אחר עשה, על עבודה טובה למשל. השני הוא פחות ברור, ומדבר על דרך התנהגות או משהו פחות מוחשי, למשל על שמישהו התנהג בצורה מתחשבת ותומכת, או מחמאה מן הסוג "אני מעריך את חוש ההומור שלך". שני הסוגים חשובים.
מחמאות הן תמריץ הכרחי לכל קשר. כאשר המחמאה היא אמיתית נביט על האדם שמולנו בהתפעלות. זה לא קל כי לרובנו ההתפעלות מהאחר גוררת תגובה של קנאה – "למה הוא כן ואני לא"?. אולם אם נתפעל לרגע אחד מהאחר, נעניק לו מתנה גדולה, שהיא אהבה פשוטה. אהבה שמוכנה לתת מקום להצלחה ולכישרון מבלי לרצות לחטוף אותם ממנו, וזה כמובן הבסיס לכל מערכת יחסים טובה. מחמאה גם יוצרת חיבה מידית כלפי נותן המחמאה. מחמאות הן גם כלי מצוין ליציאה ממצבים מביכים או מאי-הבנות. איכות הסביבה במובן האנושי עשויה לעשות את חיינו לטובים יותר.
בדקו אם קשה או קל לכם לתת מחמאות לאחרים. האם אתם עושים זאת בטבעיות ובקלות? אם כן, העניקו לעצמכם טפיחה על השכם. אם לא, החלו להתאמן, בצעדים קטנים. קל יותר לתת את המחמאות על דבר שנעשה מאשר על דבר פחות מוחשי. אמרת למישהו שאתה סבור כי עשה עבודה טובה, או שצבע הבגד שלו הולם אותו (אמרו זאת רק אם אתם מאמינים כי זה נכון). כאשר תצליחו לומר מחמאות אלה בקלות, תוכלו לעבור גם לסוג המוחשי פחות, בסגנון "אני נהנה מיכולת הספיגה שלך". חלק חשוב נוסף באמנות הנתינה הוא לדעת מה חשוב לאדם האחר ועל מה הוא גאה. יעיל יותר לומר לחברה שאתם אוהבים את השינוי החדש אצלה, מאשר את התסרוקת שלה שאותה לא חידשה מזמן.
כבר אמר מי שאמר "לעולם אמור רק דברים טובים על אנשים ותראה איך העולם מחייך אליך". הבה ניקח מסר זה צעד אחד קדימה, נשתדל ליישם את העצה החכמה לפחות שבוע אחד, ונראה שזה עובד.
בכתבה הבאה נדון בע"ה בך: כיצד אתה מקבל מחמאה, ומה זה אומר עליך?
|
פסיכותרפיסטית. B.Ed בחינוך. מרצה במכללת "חכמה ומרפא" ומנחת קבוצות למודעות עצמית. מחברת הספר 'וכשאני לעצמי'. |