אווירה שפופה שרתה באותה שנה (תשי"א – 1951) בליל-הסדר, בבית משפחת קובלנוב, ברחוב מקלינא 40, בטבורה של לנינגרד. הימים ימי סטאלין העריץ. המצוד אחר יהודים שומרי תורה ומצוות, וחסידים בפרט, התנהל במלוא עוזו. אין פלא אפוא כי לאחר שהמשפחה נכשלה בניסיונה לחצות את גבול רוסיה-פולין (כפי שעשו בהצלחה יהודים רבים), דרך לבוב, התהדקה טבעת החנק סביבה.
כחמישה חודשים קודם-לכן, בשבת פרשת נח, הופיעו שוטרי הק-ג-ב בבית המשפחה ואסרו את ראשה, ר' אליעזר. חודשיים לאחר מכן, בראשית חודש שבט, לקחו גם את הבת, חיה, אשר הניחה בעל צעיר ותינוק כבן שנה וחצי. שבועיים לאחר מכן אסרו גם את האם, עלקא. השלושה נכלאו בבית-הסוהר האימתני 'שפולרקי'.
סביב שולחן הסדר הסבו עתה הבן הבכור, מענדל ואשתו, הבנות ליבה ושטרנה והבן קרפיל. על השולחן היו מצות, יין, עוף וביצים. המסובים קראו את ההגדה בעגמימות. דיברו על גזרות פרעה וסיפרו ביציאת מצרים – וקיוו שהדברים ישובו ויתרחשו גם אצלם.
הסדר נסתיים, בני-הבית עלו על יצועם, ולפתע נשמעו דפיקות עזות על הדלת. רק שוטרי הק-ג-ב נהגו לדפוק כך על דלתות בשעות לילה מאוחרות. הם נטלו עמם את קרפיל. כהוריו ואחותו מצא גם הוא את עצמו מושלך לתא צר ואפל ב'שפולרקי'.
בהמשך הלילה שבו ציידי הק-ג-ב לבית המשפחה ולקחו גם את שתי האחיות, ליבה ושטרנה. האח מענדל ניצל, בינתיים, משום שהלך קודם לכן לביתו. אך לא לזמן רב. בל"ג בעומר נכנסו לביתו שני אנשים. לאחר שווידאו את שמו ושם משפחתו, אסרו גם אותו. כך נכלאה כל משפחת קובלנוב בבית-הכלא הנורא.
הם ישבו בתאים נפרדים, בלי לראות זה את זה, עד סוף אותה שנה. אז נמסרו להם גזרי-דינם: האב, ר' אליעזר, נדון לעשר שנים של עבודת-פרך. כל האחרים נידונו לשמונה שנים. כולם הואשמו בסעיף 58 בחוק העוסק ב"בגידה במולדת", ובסעיפי אישום נוספים.
אחר-כך החלו בני-המשפחה להתגלגל, כל אחד בנפרד, בין בתי-כלא ומחנות-עבודה בסיביר. קרפיל נשלח למכרה פחם בוורקוטה. שתים-עשרה שעות ביממה נמשכה העבודה הקשה והמסוכנת. מדי יום ביומו אירע באחד המכרות פיצוץ גז ואסירים נהרגו. בחוץ שרר קור עז של ארבעים עד חמישים מעלות מינוס.
אך כעבור זמן האיר לו המזל פנים. בעת שנאסר למד קרפיל רפואה. אף שעדיין לא השלים את לימודיו ומעולם לא שימש רופא, החליטה הנהלת המחנה לשלבו במערך הרפואי של האסירים.
זה היה בערב פסח תשי"ב, כשנה לאחר שנאסר. קרפיל ניגש לטפל בחולה. "דו רעדסט אידיש?" (=אתה מדבר יידיש?), לחש לו החולה. קרפיל השיב בחיוב. כך ידעו זה על יהדותו של זה. שם-משפחתו של החולה היה וכסלר.
"אתה יודע שבעוד כמה ימים פסח", פלט. "כן", ענה קרפיל בעצב ונזכר בבני-משפחתו ובמאורעות ליל-הסדר שעבר. וכסלר שמר בכיסו חתיכת מצה. הוא נתן לקרפיל חתיכה קטנה ממנה. "גם אם תיתפס, אל תגלה ממי קיבלת אותה!", הזהיר החולה את קרפיל.
בלילה הסתגר קרפיל בחדרו, הניח את שברי המצה על השולחן וכשהדמעות זולגות מעיניו אמר את נוסח ההגדה. בהגיעו ל"מוציא מצה" בירך בכוונה רבה את הברכות ואכל את המצה. זה היה הפסח הראשון שלו כאסיר.
מוורקוטה הועבר קרפיל למחנה סיידה ומשם למחנה פוטמה. גם שם הוסיף לשמש רופא. הוא התמסר לטיפול באסירים ובמיוחד ביהודים שבהם.
בניסן תשט"ז הועבר למחנה פוטמה, כארבע-מאות וחמישים ק"מ ממוסקווה. התנאים במחנה זה היו טובים יותר. למעשה, מאז מות סטאלין (בשנת תשי"ג – 1953) הוקלו תנאי האסירים הפוליטיים. היו לו לקרפיל תפוחי-אדמה וסיר אלומיניום פרטי. בחדרו היה תנור עצים והוא ליבן אבן באש והכשיר את הסיר לפסח.
היה ברור לו כי גם השנה, כבארבע השנים שעברו, ייזהר ולו מה מאכילת חמץ. קרפיל חילק את המזון שהיה ברשותו לכל ימי הפסח, אולם המזון הדל והעבודה הקשה החלישוהו מאוד והוא היה חיוור ותשוש.
בחג האחרון של פסח נקרא לפתע ללשכת המנהלת הרפואית של המחנה, שהכול רעדו מפניה. "אתה נראה חולה", אמרה, "מחר תיסע לבית-החולים המרכזי, להיבדק". קרפיל חשש כי אשפוז פירושו אבדן משרתו. נותרו לו עוד שלוש שנים להשלמת עונשו, והוא חשש לחזור לעבודות פרך.
"האם איני מסור לעבודתי?", שאל בהיסוס, "האם מישהו התלונן עליי?". הרופאה נקשה בעצבנות בעט שבידה. "רצוני לגלות לך סוד", אמרה כעבור רגע. "נודע לי כי בעוד חודשיים תבקר במחנה ועדה ותבחן את תיקיהם האישיים של האסירים. אני מבקשת ממך להחזיק מעמד עוד חודשיים, ואז, כשתעמוד לפניהם, תביע חרטה על מעשיך ותשוחרר". דבריה נאמרו בנימה אנושית, לא אופיינית לה. קרפיל לא ידע את נפשו מהתרגשות.
ואמנם כעבור חודשיים שוחרר קרפיל. בשורת השחרור באה לו בחג החירות, והוא היה בטוח כי זכה לזה בזכות הקפדתו על אי-אכילת חמץ. כשהגיע לביתו פגש שוב את כל בני-משפחתו. לכולם קרה הנס והם שוחררו לפני תום תקופת המאסר שנגזרה להם.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות