היום שנתן לנו את החיות

ח"י באלול הוא יום גדול וחשוב בעולמה של החסידות. ביום זה נולדו הבעש"ט (בשנת תנ"ח) ורבנו הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך (בשנת תק"ה). על-כן נקרא היום הזה – 'יום הולדת את שני המאורות הגדולים'. בקהילות החסידים נהוג לאחל ביום הזה: "חג שמח".

יותר משלוש-מאות שנה לאחר הולדת הבעש"ט קשה לנו להעריך איך היה העולם היהודי נראה בלא האור המופלא שגילה. כולנו נהנים מאוצרותיה של החסידות, ולמעשה היהדות כולה אימצה את דרכו של הבעש"ט. אבל בימים ההם נתפסה דרכו כחידוש מהפכני, שאף נתקבל בתחילה בהסתייגות ובחשדנות.

פתרון לכול

בימיו שרר קיטוב חריף בין חלקי העם. מצד אחד עמדו תלמידי-חכמים ולומדי תורה, ומהצד השני המוני יהודים פשוטים שנתרחקו מחיי יהדות. הייתה מתיחות גדולה בין הקבוצות, וכמעט לא היה ביניהן שיג-ושיח. הנתק בין הלמדנים ליהודים הפשוטים, גרם להמוני העם להיגרר יותר ויותר אחר הגויים שמסביבם.

ציבור שומרי התורה והמצוות, בדורו של הבעש"ט, אף ששקד על לימוד התורה, לקה בבעיה של יובש רוחני. היו חסרות לו השמחה, ההתלהבות, הדבקות שאליה מגיעים על-ידי תפילה. ההתמקדות היתרה בלמדנות פיתחה טיפוסים שכלתניים, קרים ונטולי חיוּת.

ואז, ביום ח"י באלול, ירדה לעולם נשמתו הגדולה של הבעש"ט. באותו יום, ח"י באלול, נתגלה אליו מורו ורבו ולימדוֹ את כל סתרי התורה, בעוד הוא מתנהג כצדיק נסתר ומנהיג את עדת הצדיקים הנסתרים. ובהיותו בן שלושים ושש, גם-כן בח"י באלול, נצטווה מן השמים להתגלות ולהפיץ את שיטת החסידות.

הבעש"ט הרעיף אהבה על היהודים הפשוטים, ה'תינוקות שנשבו', שנתרחקו משום-מה מאורה של היהדות. הוא קירבם אליו, גילה להם שגם הם יכולים להיות קרובים אל ה' ותורתו, ועורר את הנקודה היהודית הפנימית הטמונה בהם.

ליהודים שומרי התורה והמצוות, שתורתם ומצוותיהם נעשו שגרה יום-יומית נטולת חיוּת, הביא הבעש"ט את אור החסידות, שהפיחה בהם רוח-חיים חדשה. הם התמלאו שמחה, חיוּת, התלהבות. פתאום חשו את האושר שבעבודת ה'. כל תפילה, כל שורה בתורה וכל מצווה, קיבלו טעם חדש ורענן.

מפיח רוח-חיים

תרומתה של החסידות אינה מצטמצמת לעושר הרוחני העצום, של אמרות, סיפורים, ניגונים והוויי. היא יצרה עולם חדש גם מהבחינה הרעיונית. כיום, לאחר שלוש-מאות שנה, נעשו רעיונותיה ועקרונותיה נחלת הכלל.

הבעש"ט החדיר בנו את משמעותה של אהבת-ישראל אמיתית. היכולת והצורך לאהוב רשע גמור ממש כשם שאוהבים צדיק גמור. הבעש"ט לימד, שאהבת-ישראל קשורה בעצם המהות היהודית, בעצם היות היהודי בנו יחידו של הקב"ה, חלק אלו-ה ממעל ממש. וכשם שהורים אוהבים את בנם-יחידם, בלי קשר למעשיו, כך צריך לאהוב כל יהודי.

אנו נהנים כיום לא מאורו של הבעש"ט בלבד, אלא גם מאורם של תלמידיו וממלאי-מקומו. תורת החסידות נתגלתה בממדים עצומים בדורות שלאחר מכן, הוסברה והורחבה (במיוחד בתורת חסידות חב"ד, שגילה רבי שניאור-זלמן מלאדי), וכיום היא נגישה לכל אחד ואחת. אם בימי הבעש"ט היה האדם נדרש בכל-זאת להיות בעל ידע תורני ורמה רוחנית נאותה כדי לקלוט את אור החסידות, מכיוון שרעיונות החסידות שגילה הבעש"ט היו מתומצתים ונקודתיים – בימינו החסידות פתוחה לפני הכול, במאות ספרים, בכל הרמות.