היה זה לפני שנים רבות. במדינה רחוקה חי מלך, שאהב את היהודים ולא זו בלבד, אלא אחד מידידיו הטובים והמקורבים ביותר של אותו מלך, היה רבה של הקהילה היהודית. המלך העריץ את חוכמתו, ענוונותו ויושרו של הרב. צירוף של תכונות חיוביות אלה, לשווא חיפש המלך בין שאר אנשי החצר. המלך אהב לבלות את זמנו בחברת הרב ולשוחח עימו בענינים רוחניים נעלים. וכאשר למלך היו בעיות, הוא שאל בעצתו של הרב, ומעולם לא התחרט על-כך.
הכל יכל להימשך טוב ויפה, אלמלא קנאתו של ראש-הממשלה, שונא ישראל מובהק, שלא יכל לשאת את הרעיון, שהמלך מתיידד עם הרב היהודי ומקרבו אליו.
יום אחד, פנה ראש-הממשלה אל המלך ושאלו, מדוע הוא כה ידידותי כלפי רבה של הקהילה היהודית.
"מדוע לא?" השיב המלך בתקיפות. "אני מעריך את חוכמתו ואת למדנותו. אין בליבו אלא אהבת ה' ואהבת הבריות, הוא נאמן לי ולמלכותי ושוחר רק את טובתי. אין ספק, כי הוא ראוי להנות מיחסי הטוב והידידותי כלפיו".
"ובאם אוכיח להוד מלכותו, כי הרב אינו כה נאמן ומסור לכבודו, כפי שהוא מראה מן השפה ולחוץ, ומאחורי מעטה הנאמנות הוא לא מהסס לעבור על חוקיך, ומדבר סרה מאחורי גבך, האם גם אז תמשיך בקשרי הידידות עימו?"
"אני מאוד מסופק, אם אכן תוכל להוכיח זאת", אמר המלך מהורהר. "אולם, אם תעשה כן, אדע כיצד לטפל בו. מאידך, אם לא תוכיח את דבריך ולא תבסס את האשמותיך חסרות-היסוד, אדע כיצד לטפל בך. ובכן, ראש-ממשלתי היקר, כיצד אתה חושב להוכיח לי את חוסר נאמנותו של הרב?"
"מחרתיים חוגגים היהודים את חג הפסח. בשני הלילות הראשונים של החג, הם עורכים ערב חגיגי במיוחד – 'ליל הסדר', קוראים לזה, ואז הם שותים ארבע כוסות יין. שתיית יין ב'ליל הסדר' הינו דבר חשוב ביותר, כך שיהודי מוכן למכור אפילו את הכר האחרון שלו ובלבד שיהיה לו כסף לקנות יין. כעת, אני מציע, הוד מעלתו, שתצווה על הרב, שיורה ליהודים, שאיש,
"וכיצד אדע אם אכן הם מקיימים את הצו?" שאל המלך.
"ידוע לי, שלפני שהרב מסב ל'סדר' הפרטי שלו, הוא הולך ל'סדר' הציבורי, שנערך בבית-הארחה של הקהילה, בו משתתפים עניים וחסרי-בית וכן עוברי אורח המזדמנים לעירנו. אם נתחפש לאורחים, עוברי-אורח, נוכל להשתתף ב'סדר' הציבורי ולהיווכח במו עינינו, האם הוא מתנהל על-פי פקודתך…
"יהי כדבריך, הסכים המלך. "אבל אני מזהיר אותך: אתה משחק בחייך!"
"ראשי תמורת ראשו של הרב", השיב ראש-הממשלה בתרועת ניצחון.
***
למחרת, שלח המלך לקרוא לרב וכאשר הלה הופיע בפניו, אמר לו המלך: "אני פוקד עליך, להורות לכל היהודים, שאף אחד מהם, אף לא אתה, ידידי, ישתה יין ב'ליל הסדר', ומי שיעבור על הצו, דמו בראשו?
לשמע הדברים הופתע הרב מאוד והתעצב אל ליבו, אך מיד השיב למלך בנחת ובשלווה: "פקודת הוד מעלתו תתבצע במלואה".
כדי לאמת את דבריו, פרסם הרב הודעה דחופה לכל היהודים במדינה: "בפקודת מלכנו, ירום הודו, אסור ליהודים לשתות יין ב'ליל הסדר', אולם פרט לזאת, יש לקיים את ה'סדר' על כל פרטיו ודקדוקיו, בדרך הרגילה ובשמחה המקובלת. ולכן, כל פעם, שמצויין בהגדה, כי צריך לשתות כוס יין, נרים כוס ריקה ונאמר את התפילה הבאה; 'רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שאנו חפצים לקיים את רצונך. אך הוד מעלתו, המלך, אסר עלינו לשתות יין בלילה הזה באיסור חמור של עונש מוות. לכן, על-פי תורתך הקדושה, האומרת כי פיקוח-נפש דוחה את כל המצוות שבתורה וביניהם מצוות ארבע כוסות, אנו מתפללים שתמחל לנו על אי-שתיית ארבע כוסות יין בלילה הזה".
***
בבית-הארחה של הקהילה היו השולחנות ערוכים ל'ליל הסדר'. מול כל כסא הונחה קערת-הסדר ועליה מצות ושאר סימני הסדר. על השולחן עמדו בקבוקי יין אדום וגביעים. מיד התמלא האולם באורחים רבים, שהתיישבו ליד השולחנות. איש לא שם-לב לשני האורחים החשובים, שנראו כמו כולם, שישבו אף הם והביטו סביבם בסקרנות. היו אלה המלך וראש-ממשלתו, הם לבשו בגדים פשוטים, מרופטים קמעה ונראו כמו כל שאר העניים והנוודים חסרי הבית, שבאו לכאן, כדי להנות מהכנסת-האורחים הנדיבה של הקהילה. עד מהרה נכנס הרב וכולם קמו לכבודו. הרב התיישב בראש-השולחן וברך את המסובים בברכת "חג שמח" לבבית. טקס ה'סדר' החל בסימנו הראשון, כמובן, "קדש', בו מקדשים על הכוס הראשונה מארבע כוסות היין. הרב הזכיר לכל הנאספים את פקודת המלך, האוסרת לשתות יין הערב, ויעץ לכולם להרים כוסות ריקות ולומר את התפילה המיוחדת, שחיבר להזדמנות הזו. כל הנוכחים עשו כדברי הרב ובקבוקי היין המלאים נותרו על השולחן חתומים, איש לא נגע בהם. מלבד עובדה מעציבה זו, התנהל ה'סדר' בשמחה וטוב לבב, כתמיד.
המלך וראש-ממשלתו ישבו במשך כל מהלך ה'סדר' ועקבו אחר המתרחש. הם שמעו את התפילה המיוחדת נאמרת ארבע פעמים, כאשר המשתתפים ב'סדר' מרימים כוסות ריקים. כל המסובים, כולל המלך בכבודו ובעצמו, נהנו מסעודת 'ליל הסדר' רק איש אחד ישב שם, עצוב ומדוכא, כאבל בין חתנים, היה זה ראש-הממשלה.
משנסתיים ה'סדר' עזבו המלך וראש-הממשלה את בית-הארחה ופנו לדרכם יחדיו. כשנפרדו, בסמוך לשערי הארמון, פנה המלך לראש-ממשלתו ואמר לו, כי הוא מצווה עליו להתייצב בפניו מחר אחר-הצהריים.
למחרת בבוקר, שלח המלך הודעה דומה לרב, ובה בקשה לבוא אליו היום אחר-הצהריים.
בשעה היעודה נפגשו הרב וראש-הממשלה ליד שער הארמון, כששניהם ממהרים להופיע בפני המלך.
המלך קיבל את אורחיו בחדרו, אחר פנה אל הרב ואמר לו: "ללא ידיעתך, רב נכבד, היינו אתמול, ראש-הממשלה ואנוכי, אורחים שלך ב'ליל הסדר'. היינו מחופשים, כמובן, ובאנו כדי לראות במו עינינו, אם אכן תצייתו לפקודתי; לא לשתות יין במהלך ה'סדר'. ראש-ממשלתי הנואל התערב בחייו, כי לא תקיימו את דברי ותשתו יין על אף פקודתי. אני שמח מאוד, שקיימתם את מצוותי, אם כי-אני מצטער צער רב, על הסבל שגרמתי לכם בקיום הטקס המסורתי של 'ליל הסדר', אולם, ראש-הממשלה ישלם ביוקר, על טפשותו ורשעותו כאחת. הנה, אני מוסר אותו בידך: בחר באיזה מוות שאתה רוצה עבורו והוא יתבצע!"
"הוד מלכותו", השיב הרב בנחת, "מאז שחרב בית-מקדשנו שבירושלים, אין בית-דין מוסמך לדון בדיני-נפשות ולהטיל עונש מוות על איש".
"אם-כך, אמר המלך, "אני אפסוק את דינו; הוא ייתלה בצווארו, עד שיפח את נשמתו!"
אחר פנה המלך לרב ואמר לו, כי האיסור על שתיית יין בטל ומבוטל, והוא יכול לפרסם מיד לכל היהודים, שבלילה השני של ה'סדר', יכולים הם לשתות ארבע כוסות יין כדת וכדין.
הידיעה המשמחת נפוצה חיש מהר בקרב היהודים וה'סדר' השני נחגג בשמחה רבה, לא רק שמחת חג החירות ויציאת מצרים, אלא גם שמחה על הנס הגדול, שהצליחו להיפטר משונא ישראל מובהק, שביקש לאבדם והוא בעצמו מצא את מותו. היה זה חג-פסח השמח ביותר, שנחוג אי-פעם…
