כשהחקלאי זורע את תבואתו, למרות שכל אחד יודע שזריעת הגרעין מביאה באופן טבעי לידי צמיחה, על היהודי נאמר בתלמוד כי הוא "מאמין בחי העולמים וזורע", חוקי הטבע אינם משמשים לו בסיס מוצק כדי להשמיד ולאבד את הגרעין באדמה אלא רק בגלל האמונה בבורא העולמים והבטחון כי הוא יצמיח את הזרע – זורע החקלאי ומקוה כי עצו ישא פרי.
על הנגעים השונים, עליהם אנו קוראים בפרשת השבוע, הפוגעים בביתו של האדם, בבגדיו ובבשרו ממש, אומר הרמב"ם בספרו 'משנה תורה' (בסיום הלכות טומאת צרעת): "…וזה השינוי האמור בבגדים ובתים שקראתו התורה צרעת . . אינו כמנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע…". הרמב"ם ממשיך ומתאר את תהליך התפשטות הנגע מקירות הבית ועד לאדם עצמו, כל אלו גורמים לחרטת המצורע על מעשיו, תיקון החטא וטהרתו. אין ספק שתופעות מעין אלו החורגות משיגרת הטבע, מזעזעות את האדם, גורמות לו לצאת מרגילות חייו ולהרהר במה שמעבר לאורח החיים היום יומי. לזעזוע כזה יכולות להיות שתי תוצאות: הכרה שכלית במה שמעל לטבע או חיזוק האמונה בבורא העולם.
האמונה מול ההכרה
ננסה להבין תחילה מה כוחה של האמונה היהודית. לכאורה הרי גם הגויים מכירים במציאות בורא העולם, ומהו אם כן השוני ביננו לביניהם?
הגויים מבססים את הכרתם על השכל וההגיון. הם מתבוננים בחוקי הטבע ומבנה היצורים החיים בעולם כשההנחה הרווחת אצלם היא ש"אין דבר עושה את עצמו". אז הם מגיעים למסקנה כי יש מי שמנהיג את העולם. לעומת זאת האמונה היהודית אינה מגיעה להכרה בבורא דרך מציאות העולם אלא קשורה ישירות עם הקב"ה בעצמו שנמצא למעלה מן הטבע. כפי שמוסבר בספרי חסידות הרי שאמונת ישראל היא בשם הוי', שהוא היה הווה ויהיה, למעלה מהזמן (עבר, הווה ועתיד בבת אחת) ולמעלה מן הטבע. לעומת זאת אומות העולם נתפסים בשם אלוקים שהוא בגימטריא "הטבע", כפי שאמר פרעה: "לא ידעתי את ה"' (הוי'), אך לאחר מכת הכינים אמרו לו חרטומיו: "אצבע אלוקים היא".
מאמין וזורע
הגוי מחפש בכל דבר בעולם או בכל אירוע שמתרחש את ה"טבע" שבו. כל תופעה הוא מנסה להלבישה בגדרי ולבושי הטבע ואף על נס גלוי יאמר רק שהיא אצבע אלוקים. לעומתו – היהודי, להבדיל, מחפש בכל דבר את החלק האלוקי שבו ועל אף שהדבר נראה טבעי ומובן מאליו הוא מתעקש להוכיח כי אין זה בגדר שיגרה של טבע העולם אלא כוחו של ה' הטבוע בו.
ניקח לדוגמא את החקלאי שזורע את תבואתו. למרות שכל אחד יודע שזריעת הגרעין מביאה באופן טבעי לידי צמיחה, על היהודי נאמר בתלמוד כי הוא "מאמין בחי העולמים וזורע", חוקי הטבע אינם משמשים לו בסיס מוצק כדי להשמיד ולאבד את הגרעין באדמה אלא רק בגלל האמונה בבורא העולמים והבטחון כי הוא יצמיח את הזרע – זורע החקלאי ומקוה כי עצו ישא פרי.
מטוב לרע
גם בנגעי הצרעת היה אפשר לבוא ולטעון כי בעצם אינם נס, שהרי בכל זאת הם הופיעו כמחלה ולא כנס ומופת המשנה את מערכות הטבע. אך אצל היהודי, הנגעים פעלו בדיוק את התוצאה ההפוכה. הוא ראה בהם את יד ההשגחה הפרטית של האלוקים וזה גרם לו לעשות חשבון נפש מחודש על כל מעשיו. יתר על כן: יהודי מאמין כי גם בדבר שנראה רע מסתתר הטוב, שכן הכל בא מאת ה' והוא הרי תכלית הטוב ואינו חפץ להרע לנו. ואכן מובא במדרש כי אחת הסיבות לנגעים שפוגעים בבתים היא בגלל שהכנענים, יושבי ארץ ישראל הראשונים, הטמינו בבתיהם אוצרות יקרי ערך לפני שבני-ישראל סילקו אותם מארצם. כך יצא כי דוקא הנגע, שגרם להריסת הבית, שנראה לכאורה כדבר רע, הביא לטוב ונתגלו אוצרות גדולים, וכפי שמובא בזוהר ש"נגע" אותיות "ענג". האמונה בה', תוך אי התחשבות בעניני העולם ותהפוכות הטבע, היא שהביאה לעם ישראל, באופן של מידה כנגד מידה, את הניסים הגדולים במשך כל אלפי השנים ובראשם נס יציאת מצרים, כמאמר חז"ל: "בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים" ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", במהרה בימינו ובקרוב ממש.
