היה היה פעם רב אחד שחי בעיירה קטנה אי-שם באירופה מלפנים. רב זה היה, כמובן, שומר כל המצוות בהידור רב, נזהר ממה שיהודי לא צריך לעשות ומקפיד על קלה כחמורה. בכל זאת היתה מצוה אחת שהיתה חביבה עליו במיוחד והיא : מצות ארבעת המינים. הוא חיבב מצוה זו במיוחד, כי היא באה רק פעם אחת בשנה, בחג הסוכות ובקיומה קשורים רעיונות וסמלים לרוב.
היות וכך, לא חסך הרב שלנו לא כסף ולא מאמץ כדי לרכוש לעצמו מדי שנה את האתרוג היפה ביותר שניתן להשיג. הוא נהג לשלוח שליח מיוחד, כמה שבועות לפני סוכות, כדי לחפש ולקנות לו אתרוג מהודר, מבלי להתחשב עם המחיר הנדרש תמורתו. השליח היה נוסע לעיר הגדולה – ואם הי' נחוץ אף לערים רחוקות יותר – היה בודק ובוחן את האתרוגים המוצעים למכירה ובוחר את היפה והמהודר ביותר. אף פעם עוד לא קרה שהשליח יחזור בלי אתרוג, עד ש…
…עד שפעם אחת קרה שהשליח חזר בידיים ריקות. הוא הסביר לרב המדוכא, כי הוא נסע למרחקים, בדק אתרוגים רבים, אולם אף אחד מהם אינו עונה לדרישותיו הגבוהות של הרב. היתה זו כנראה שנה לא טובה לאתרוגים, כי כולם מלאים פגימות, כתמים וכל מיני דברים הנוטלים מהפרי את הדרו.
כל תושבי העיירה (היהודים כמובן) השתתפו בצערו העמוק של הרב. מבוכה רבה השתררה לאור המחשבה כי העדר אתרוג בבית הרב ימנע מהתושבים את הברכה על 4 המינים, בהיות האתרוג של הרב בדרך-כלל האתרוג היחידי בעיירה קטנה ועניה זו.
אולם עד מהרה נפתח פתח תקוה. נוסע שעבר בעיירה ושמע על צערו של הרב, סיפר כי בעיר רחוקה, סמוך לגבול, יש יהודי אמיד אשר ברשותו אתרוג כשר ומהודר ביותר.
שניים ממעריציו הנאמנים ביותר של הרב יצאו מיד לדרך. ללא שהיות הם שכרו סוס ועגלה וכעבור חמישה ימים הגיעו לאותה עיר רחוקה, ליד הגבול. מיד הם נכנסו אל היהודי וביקשוהו להראות להם את האתרוג.
בעל האתרוג שמח להראות לאורחים את הפרי המהודר אשר ברשותו. בגאוה בלתי מוסתרת הוא הביא את קופסת הכסף ובה, עטוף בצמר גפן, האתרוג היפה והמושלם ביותר שראו אי-פעם,
"בדיוק בשביל הרב שלנו" – הפטירו שני השליחים ומיד הוציאו מכיסם את כל הכסף שהיה ברשותם, סכום הגון ביותר. אולם בעל האתרוג אמר "לא" באלף רבתי. "גם אני יהודי הנני" .- אמר לשליחים המופתעים – "וגם אני מחבב את מצות ארבעת המינים. על כן אני מצטער מאד רבותי, אך האתרוג שלי אינו למכירה".
שני השליחים החלו לשכנע את היהודי. הם דברו אל לבו ואמרו לו כי אין ספק שהוא יוכל להשיג לעצמו אתרוג אחר, אשר אפילו שלא יהיה כל כך מהודר כמו זה שמדובר בו, הרי שאפשר בכל זאת לברך עליו. מאידך הרב שלהם, נפשו יוצאת לאתרוג מהודר אשר הוא מקפיד מאד במשך כל השנים להשיגו. יתר על כל, אם לרב לא יהיה אתרוג, תישאר כל הקהילה בלי אפשרות לקיים מצוה זו.
בעל האתרוג אמר שהוא מצטער וניכר היה שאין זה מן השפה ולחוץ – אולם מעמדתו לא רצה לזוז. "זו הפעם הראשונה בחיי שהצלחתי להשיג אתרוג כה מהודר" – אמר – "ואין אני מוכן לוותר עליו, אפילו לא למען הרב שלכם. מצטער רבותי, נסו את מזלכם במקום אחר"
מלאי אכזבה איחלו השליחים לבעל האתרוג המאושר שנה טובה וחג שמח ועמדו ללכת. "חכו רגע" ! – קרא אחריהם בעל האתרוג – "יש לי תנאי מסויים שאם הוא יתמלא, הנני מוכן לתת את האתרוג שלי לרב שלכם אפילו במתנה".
"ומה הוא התנאי הזה"? – שאלו השליחים שנתמלאו שוב תקוה.
"הנה תראו", אמר בעל האתרוג, השם יתברך ברך אותי בעושר וכבוד ויש לי גם אשה טובה, אך למרבה הצער אין לנו ילדים. אני ואשתי שוב איננו צעירים כפי שהיינו, על כן אני מוכן לתת את האתרוג שלי במתנה לרב שלכם, אם הוא יברך אותי ואת אשתי שיהיה לנו בן בזמן הזה בשנה הבאה. אולם דעו לכם רבותי כי המתנה שלי ניתנת על תנאי. אם תנאי זה יתמלא ולתקופת השנה יוולד לי בן – הרי שהמתנה שלי – מתנה. אולם אם לאו – אני מודיע לכם בזה בפה מלא כי המתנה שלי בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, וביטול זה תוקפו מעכשיו. פירוש הדבר הוא כי דינו של האתרוג היה כדין חפץ שהוצא ממישהו בטענות שוא. במקרה זה ברור כי הרב שלכם בירך על אתרוג שאינו שלו וממילא לא קיים (ח"ו) את מצות ארבעת המינים.
פני השליחים נפלו למשמע התנאי החמור ותקוותם נגוזה חיש מהר. כיצד יכולים הם לקבל את האתרוג בתנאי זה ? הם ניסו שוב ושוב לשכנע את האיש שימכור להם את האתרוג וישליך על השם יהבו שישלם לו את גמולו הטוב, אולם ההוא עמד על דעתו ולא זז ממנה כמלוא הנימה. "תקחו אותו או תשאירו אותו" אמר "זה לשיקולכם. אני מוכן לתת אותו אך ורק בתנאי האמור". אחרי שהתיעצו בינם לבין עצמם, החליטו השליחים לקבל את התנאי של בעל האתרוג. הם לקחו את האתרוג המהודר ויצאו בדרכם הביתה.
משהגיעו ונכנסו אל הרב, בישרו לו השליחים במאור-פנים כי יש להם אתרוג, ולא סתם אתרוג אלא מהודר שאין דומה לו !
בראות הרב את האתרוג הנהדר אורו פניו והוא היה מוכן לצאת במחול מרוב שמחה של חיבוב מצוה.
"אולם…" החלו השליחים לגמגם "…אולם…
"מה אולם…? שאל הרב.
יש תנאי בקשר לאתרוג – אמרו השליחים וסיפרו לרב את כל הסיפור.
לרגע נעלמה ארשת האושר מעל פני הרב ואת מקומה תפסה הבעה רצינית. הרב שקע בהרהורים ולבסוף אמר : "אני אקבל את המתנה ואברך את הזוג שהשם יתברך ימלא את מבוקשם ואילו השם את הטוב בעיניו יעשה". עיני הרב אורו שוב בקחתו לידיו את האתרוג וכהזינו עיניו ביפיו הבלתי רגיל. הוא חיכה בחוסר סבלנות לחג הסוכות הממשמש ובא כדי שיוכל לקיים את מצוות ארבעת המינים ולברך על האתרוג היפה.
* * *
עברה כשנה ולפני סוכות בא שליח מאותה עיר רחוקה שליד הגבול. היהודי העשיר, שנתן את האתרוג במתנה שלח להודיע כי ברכת הרב נתמלאה וכן זכר נולד להם למזל-טוב. יחד עם ההודעה המשמחת שלח היהודי לרב אתרוג מהודר וכליל השלמות במתנה והפעם – ללא כל תנאי…
מכאן ואילך זה היה מנהגו של היהודי העשיר מידי שנה בשנה : הוא שלח לפני סוכות אתרוג מהודר לרב. פעם אחת הביא את האתרוג נער יפה-תואר. אני הוא "בן-האתרוג" – הציג את עצמו הנער בפני הרב. שמי משה ואבי שלח אותי אל כבוד תורתו ללמוד תורה ואורחות חיים.
משה, או כפי שהבריות כינו אותו "משה אתרוג", למד תורה בשקידה וקיים את המצוות בהידור הראוי לתלמיד חכם. אולם ביותר הוא חיבב את מצווה ארבעת המינים ובמיוחד את האתרוג, עליו בירך בשמחה פנימית מיוחדת.