במבט לאחור הניצחון ברור

בשבת הקרובה, י"ב בתמוז יציין העולם היהודי את חג הגאולה של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף-יצחק שניאורסון, ממאסרו ברוסיה הסובייטית. תשעים ושלוש שנים חלפו מאז שנת תרפ"ז (1927), שבה נאסר הרבי ושוחרר, ועדיין לא נס לחו של היום הגדול הזה. להפך, בימים האלה דווקא אפשר לחוש ביתר עמקות את עוצמת פעילותו של הרבי, את משמעות שחרורו ממאסרו ואת הניצחון היהודי הגדול שזרעיו נטמנו אז.

סיפור מאסרו ושחרורו של הרבי אינו עניין פרטי שלו ושל משפחתו או של חסידיו בלבד. יש באירוע זה משמעות רבה לכל יהודי באשר הוא. הרבי עצמו, לאחר שחרורו, כתב איגרת מיוחדת, ובה עמד על ההיבטים האמיתיים של שחרורו מן המאסר. בתוך שאר הדברים כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

הנחישות היהודית

הרבי לא פעל כאיש פרטי, לא נאסר כאיש פרטי, ולא שוחרר כאיש פרטי. בתנאים שנוצרו ברוסיה שלאחר המהפכה הקומוניסטית, הרבי הוא שעמד בראש המאבק נגד כוונת השלטונות לדכא את הרוח היהודית ולבולל את העם היהודי בקרב שאר עמי רוסיה הגדולה. הוא שפתח את בתי-הכנסת שהם סגרו, את המקוואות שהם נעלו. הוא שדאג למתן חינוך יהודי לרִבבות ילדים יהודים, שהקומוניסטים ביקשו לנתקם ממורשת ישראל. הוא שיגר את שליחיו, במסירות-נפש שאין דומה לה, כדי להעמיד רבנים, מורים, שוחטים ומוהלים, שישמרו על גחלת היהדות.

הרבי סימל את עוז-רוחה של היהדות כנגד כל הניסיונות לדכאה ולהשמידה. זאת ידעו גם השלטונות. על-ידי מאסרו ביקשו לעקור את היהדות מן השורש. לא הרבי, האדם, הוא שנאסר, אלא כל הנחישות היהודית עתיקת-היומין היא שהוטלה אל הכלא, בניסיון לשברה ולחסלה. העובדה שבסופו של דבר נאלצו הקומוניסטים, בחירוק-שיניים, לשחרר את טרפם – היא ניצחונה של היהדות כולה.

אם היום באים אלינו יהודים מרוסיה, יהודים שבמשך שמונים שנה נותקו מכל עניין יהודי, הרי זה המשך ישיר לשחרורו של הרבי. זו גבורת-הרוח היהודית, ששום שלטון אינו יכול לה. זו נצחיותו של העם היהודי, שגם אם תדכא אותו שלושה דורות – יקום ויתנשא, כדברי הפסוק בפרשת השבוע: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

אחרי השפל תבוא הגאות

פרשת מאסרו ושחרורו של הרבי מעניקה לנו פרספקטיבה רחבה יותר כדי להבין גם את ההווה. שחרורו של הרבי מלמד אותנו שהעם היהודי חזק לאין-ערוך מכל מיני תופעות חולפות, גם אם הן מתקיימות כמה דורות. ההיסטוריה היהודית ידעה תקופות גאות ותקופות שפל, והעם היהודי הוא שניצח בסופו של דבר.

אנו מוטרדים היום מבעיות רבות, הן במישור הגשמי הן במישור הרוחני. חלקים גדולים מעם-ישראל נתונים בסכנת התבוללות. יהודים רבים נותקו ממורשת אבותיהם ואינם חיים על-פי ערכי התורה ומצוותיה. אנו כאן, בארץ, שקועים בתסבוכת מדינית, ביטחונית וכלכלית שקשה לראות איך נחלצים ממנה. על כל זה יש להוסיף את השסע והקיטוב בין חלקי העם. איך אפשר להתגבר על כל זה?

ובכן, לא צריך להתייאש, לא צריך להרים ידיים. כל הדברים הללו הם עניין חולף. העם היהודי חזק מכל אלה. הוא יקום, יתלכד, יתנער מן המחלוקות והמבוכות ויחזור לעצמו. על העם היהודי צריך להביט בעיני ההיסטוריה. יש בעיות ויש קשיים, אבל בסוף מתגברים. אם את שלטון-האימים של רוסיה הקומוניסטית עברנו, נעבור גם את זה.