השבוע נציין מלאות ארבעים ושבע שנה למלחמת ששת הימים ולשחרור ירושלים. על-פי הוויכוחים הניטשים בתוכנו בשאלת 'השטחים' נדמה שאך אתמול הייתה המלחמה שבה שוחררו השטחים האמורים. צריך לפעמים להסתכל בלוח-השנה כדי לגלות, שכבר ייוולדו נכדים לילדים שנולדו אחרי מלחמת ששת הימים.
הכותרת ההולמת את המלחמה הזאת היא – הזדמנות שהוחמצה. זו הייתה שעת-חסד אלוקית מופלאה מאין-כמותה, שלוותה ניצחונות על-טבעיים והשבת ליבה של ארץ-ישראל לבניה. זו הייתה שעת התעוררות בלב המוני בית-ישראל בארץ ובתפוצות. זה היה השלב שבו נתן לנו הקב"ה את כל האפשרויות ליהפך ממדינה קטנה ומאויימת למעצמה אזורית, שהייתה יכולה להרתיע את כל אויביה ולהבטיח לבניה שקט וביטחון. ואנחנו, באיוולתנו, לא ידענו לנצל כהלכה את מתנת הבורא.
לא "כוחי ועוצם ידי"
את מלחמת ששת הימים איפיינו כמה וכמה תופעות יוצאות מגדר הרגיל. החרדה הגדולה שאחזה בכל בני העם היהודי בארץ ובעולם. המהירות המדהימה של המלחמה, שמנעה קרבנות רבים. שחרור המקומות הקדושים ושטחים יקרים מנחלת אבותינו, אף שלא הייתה כלל תכנית לכבשם. ההתרפקות ליד המקומות הקדושים ששוחררו, גם מצד צעירים שהיו אדישים עד אז לכל דבר שבקדושה. ההכרה שחדרה גם ללב ציניקנים וקרי-רוח, שזו מלחמה על ארץ-הקודש, הארץ שניתנה לעם-ישראל לנחלת-עולם. הרגשת הרוממות וההתקרבות לקב"ה שהקיפה את כל העם באותם ימים היסטוריים.
באותם ימים לא היה אפילו אדם אחד בר-דעת שלא ראה במלחמה ובתוצאותיה נס גלוי מאת הקב"ה. היה ברור לכול שיד ה' עשתה זאת, ומשום כך באה ההתעוררות הגדולה, כתחושת תודה פנימית מצד העם לבורא העולם שעשה לעמו את החסד הנפלא הזה. היו צריכות לעבור שנים רבות, עד שיעזו אנשים לקום ולטעון, ש"המלחמה ההיא הביאה עלינו את כל הצרות" – תפיסה שקיבלה לגיטימציה בחוגים מסויימים בציבור הישראלי.
קו ישר מחבר את הביטויים הללו עם טיפוח התפיסה "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ועם הדיבורים על מסירת שטחי ארץ-ישראל לאויבינו. קו ישר אחד של חוסר אמונה ושל כפיות-טובה כלפי הקב"ה. וכי הקב"ה עשה לנו את הניסים הללו והחזיר לנו, מבלי שציפינו לכך, את חלקי ארץ-ישראל שהיו בידי זרים, רק כדי שנמהר להכריז קבל עולם ומלואו שזו 'אדמה פלסטינית כבושה' (דבר שקרי כשהוא לעצמו, שכן מעולם לא הייתה ריבונות 'פלסטינית' על חבלי-הארץ הללו)?!
להשאיר למשיח
במבט לאחור רואים אנו כמה צרות הבאנו על עצמנו ברפיסות-דעת זו. אילו היינו ממהרים אז לאחוז בשתי ידיים במתנת ה', ליישב את חלקי הארץ, לשחרר לגמרי את המקומות הקדושים, לדחות בנחישות את הססמה הכוזבת 'שטחים תמורת שלום' – כמה לחצים, כמה משברים, כמה טרור וכמה דם וכאב היינו חוסכים מעצמנו!
אבל אנחנו בחרנו בדרך ההיסוס והחולשה, ומסכת הוויתורים רק צברה תאוצה רבה יותר. ככל שניסינו לוותר יותר, כביכול למען השלום, התרחק השלום והלך, והטרור ושפיכות-הדמים גדלו והתעצמו.
אולי יבין סוף-סוף העם היהודי, "עם חכם ונבון", שיש לחזור לגישה הבריאה והנכונה, לקבל בשמחה ובתודה את מתנת ה' שניתנה לנו. אולי אחרי שלושים ושבע שנים של חולשה ופזילה לעבר העמים שמסביב, נבין סוף-סוף כי הקב"ה הוא המנהיג את העולם והוא שנתן לנו את ארצנו הקדושה, נחלת-עולם לעם-עולם. לא דורשים מאיתנו הרבה – רק להחזיק במתנת ה' ולהשאיר למשיח-צדקנו לפתור את הבעיות שאינן ניתנות לפתרון.
הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד ועורך העלון השבועי "שיחת השבוע".
התוכן באדיבות: צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות
