יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד
תוכנית ל׳ | רמת החייל | נווה שרת

בית חב"ד רמת אביב

אלמגור 18 תל-אביב

ההספד הנועז

"דעו לכם", פנה בקול תקיף ונחרץ אל הצעירים הרבים שעמדו שם, "כי מרדכי היה הוכחה ודוגמה חיה, שאפשר להיות יהודי מאמין שומר מצוות, ועם זה להיות ’איש בין אנשים’, אהוב ומוערך!".

במראהו החיצוני היה דומה לצעירים רוסים בני-גילו. כמותם למד באוניברסיטה, ומשם שלחוהו מפעם לפעם ל’משימות לאומיות’ בקולחוז. כחבריו לעבודה נשלח מפעם לפעם למשימות בעיר: קניות, הובלת מצרכי חלב ותוצרת חקלאית וכדומה. אולם לצד המשימות שהוטלו עליו, היה מנצל את הביקור בעיר לעיסוק אחר לגמרי.

הוא היה מגיע בחשאי ליהודים ומברר אצלם אילו צורכי דת ותשמישי קדושה חסרים להם. כעבור זמן היה מתגנב לבתיהם ופורק מילקוטו את ’סחורתו’: מזוזות, ציצית, סידורים, לוחות של אלף-בית וכדומה.

זה היה בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הקומוניסטית. השלטון דיכא את הדת, והמגמה הכללית הייתה להיות חלק מהעולם ה’נאור’ הצועד לעתיד חדש. צעירים יהודים רבים הצטרפו לתנועת הנוער הקומוניסטית, ה’קומסומול’.

משפחות יהודיות מעטות מצאו את העוז לעמוד מול רוחות הזמן ולהישאר נאמנות ליהדות. בעיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) שאבו היהודים הללו עידוד מרבי לוי-יצחק שניאורסון, רב העיר והמחוז, אשר גם בימי האימים של השלטון החדש הוסיף ביתו להיות מקור של תורה ואמונה.

גם בניו, מנחם-מענדל (לימים הרבי מליובאוויטש), ישראל-אריה-לייב ודובער, היו ידועים בכישרונותיהם הנדירים ובמוחם החריף, ויראתם הקודמת לחכמתם.

סמוך לבית הרב התגורר נער בגיל תיכון, מבית שאינו שומר מצוות, מרדכי גוראריה שמו. הנער, שכונה מיטיה, היה בעל אופי עדין ואציל-נפש, וידידותו עם בני הרב השפיעה עליו עמוקות, עד שנעשה שומר מצוות וירא-שמים.

חבריו ומוריו בתיכון לא ידעו בדיוק על השינוי שהתחולל בו, אך חשו כי ליבו כבר אינו עמם. בעקבות זאת החל מיטיה לסבול רדיפות ועלבונות. כשסיים את לימודיו בתיכון ורצה להתקבל לאוניברסיטה, נדחה בשתי ידיים. כשניסה שוב, השיב לו ראש האוניברסיטה בלעג: "לך אל שניאורסון שיעזור לך". אך לבסוף קיבלוהו.

דווקא בימי שהייתו בקולחוז זכה לאהדה כללית. גם הגויים אהבו אותו. הממונים עליו היו מרוצים מעבודתו, והדבר אִפשר לו לנהל את חייו הכפולים. מדי יום היה משכים קום ויוצא לשדה. בהיותו נמוך-קומה הסתתר בין גבעולי התירס הגבוהים, הניח תפילין, כיסה את התפילין בכובעו, והתפלל.

הוא נהג להתכתב עם הרב. מכתביו עסקו בשאלות הכרוכות בשמירת מצוות במקומו החדש. מדי פעם בפעם היה מגיע אל הרב ומקבל ממנו שליחויות חדשות, להעביר תשמישי קדושה בחשאי ליהודי הסביבה.

פעם אחת, באמצע הלילה, בא לפתע לקולחוז מפקח חדש. הלה הבחין באורות מנצנצים והתקרב אליהם. לנגד עיניו נגלתה שורת נרות דולקים, עשויים משמן שניצוק לתוך תפוחי אדמה. בהיותו יהודי הבין מיד כי אלה נרות חנוכה, ומיהר להעביר את המידע ה’מרשיע’ לממונים עליו. כעבור כמה ימים פוטר מיטיה מתפקידו.

הצעיר לא הניח לעובדה זו להכניע את רוחו. להפך, הוא התמיד עוד יותר בלימודיו, והקפיד לקיים כל מצווה במסירות-נפש.

גם את לימודיו באוניברסיטה המשיך כסדרם. כאשר הגיעו הימים הנוראים רצה להתפלל בין יהודים. בבוקר היה הולך לאוניברסיטה כדי שנוכחותו  תירשם, ומשם היה פונה לבית הרב כדי להתפלל.

יום קיץ אחד אירע מאורע טרגי. הצעיר, שכבר עמד בקורס השלישי באוניברסיטה, ירד לרחוץ בים, נקלע למערבולת וטבע.

מנהלי האוניברסיטה ביקשו לערוך את ההלוויה כדרכם, ופנו לאחותו של הצעיר, שהייתה קומוניסטית ומזכירה בכירה בבית-חרושת ממשלתי, לקבל את הסכמת המשפחה. האחות, בהכירה היטב את רצונו של אחיה המנוח, התחמקה מהם.

היא מיהרה אל הרב שניאורסון ובדמעות אמרה לו: "רבי, רצונו של אחי מיטיה הוא רצונך, ככל אשר תצווה כן נעשה".

האחות, אגב, שילמה מחיר על הצעד שנקטה. אף-על-פי שביקורה בבית הרב היה חשאי, הגיעו הדברים לאוזני השלטונות. כאשר ניסתה להתקבל למפלגה הקומוניסטית, נענתה בלאו מוחלט, בעוון פנייתה אל הרב בעניין הלוויית אחיה.

ההלוויה נערכה אפוא כדת וכדין. רבים מבני העיר, ששמעו של הצעיר בעל מסירות-הנפש הגיע לאוזניהם, באו לחלוק לו כבוד אחרון. גם מטעם האוניברסיטה הגיעה משלחת רשמית של סטודנטים רבים עם מוריהם. הללו לא השתתפו בפועל בהלוויה, אלא עמדו בצד.

בדברי ההספד שנשא הרב תיאר את אורח-חייו המיוחד של הנער, וכיצד הקפיד, גם בבית וגם באוניברסיטה, על שמירת התורה והמצוות, קלה כחמורה.

"דעו לכם", פנה בקול תקיף ונחרץ אל הצעירים הרבים שעמדו שם, "כי מרדכי היה הוכחה ודוגמה חיה, שאפשר להיות יהודי מאמין שומר מצוות, ועם זה להיות ’איש בין אנשים’, אהוב ומוערך!".

דבריו הרשימו עמוקות את כל הנוכחים. זמן רב לאחר המאורע עוד הדהדו דבריו בחוגים מגוּונים. עם זה, רבים היו משוכנעים שבגלל נאומו של הרב ישימו השלטונות את ידם עליו וישלחוהו לסיביר.

כעבור שלוש שנים אכן נאסר רבי לוי-יצחק והוגלה לגלות במזרח אסיה. הוא נסתלק במקום גלותו, באלמה-אטה, ביום כ’ במנחם-אב תש"ד.

מערכת האתר

השאירו תגובה

השאר מחובר!

אל תפספס את המגזין האיכותי שלנו שמכין אותך לשבת