תמהתי באוזניה: למה לא דיברה. מדוע לא נתנה לסנגור ללמד עליה זכות?! ● "לוּ הייתי מדברת, היה היהודי נאלץ לרשום את דבריי, מוטב לי לרעוב ולא לגרום ליהודי לחלל שבת!"
"הצדיק מרוז'ין ידע בדיוק איזה אתרוג נגזר לו. כשראה את האתרוג שהבאת לו, נתמלא ליבו חשש שמא נשתנה דינו…"
"ברוך הוא וברוך שמו!" קרא ר’ אברהם בהתרגשות גדולה. בזהירות הוא כיסה את הארגז וטישטש את העקבות
שני סיפורי מופתים ממעמד חלוקת הדולרים אצל הרבי
המזכיר הכניס פתק נוסף, ושוב שאל הרבי: מה עם המזוזות. האיש חשב שהוא משתגע; נסע לביתו ובדק שוב את המזוזות. "אדוני, מזוזותיך כשרות למהדרין", קבע הסופר!
תשעת הימים שלפני תשעה באב המזכירים את חורבן בית המקדש. העיקו כענן כבר על חצרו של רבי ברוך. שבדרך כלל היתה שרויה באוירה של שמחה
ההורים השבורים ישבו מולו כהלומי רעם. "עשינו הכל כדי לעצור את הגידול הממאיר… " אמר הפרופסור, "אולם עתה לצערי הגענו למצב ש… אפסה כל תקווה… לא נותר לכם אלא להנעים לילדכם ככל האפשר את חודשי חייו האחרונים…" • … לאחר התבוננות של שניות מועטות קבע הרבי בפסקנות. "אני אינני רואה כאן כלום!".
"יש כאן יהודי מבוגר העומד לסיים את חייו בעוד כמה שעות, האם תרצה לגשת אליו ולבקרו?", שאלה האחות.
"אמור לי", פנה אל ר' זלמן, "האם אתה זוכר את שם בית-הכנסת שבו נערכה בר-המצווה?". "ודאי שאני זוכר", השיב ר' זלמן, "הוא נקרא 'רש"י שול' [=בית-הכנסת רש"י]". עוד שאלה ושתיים ומפיו של ר' דוד נפלטה קריאה: "אני הוא הילד".
"צא וחשוב כמה מכשולים גרמת על-ידי משפט אחד, שאין אתה מעריך כראוי את משמעויותיו והשלכותיו. ראשית, דיברת לשון-הרע. שנית, גרמת לשמיעת לשון-הרע. שלישית… רביעית.. וחמישית..
