הסמל הנשגב ביותר למסירות-הנפש היהודית הוא 'עקידת-יצחק'. בכל עת שיהודים רוצים לעורר זכות-אבות, הם מזכירים בתפילה את מסירות-נפשו של אברהם-אבינו שהיה מוכן לעקוד את בנו-יחידו. על נסיון העקידה..
בפתחה של פרשת השבוע אנו רואים כמה האריכה התורה, שבדרך כלל מקצרת בלשונה, בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. במטרה שאנו נלמד וניישם את הדברים בביתנו; נחפש אחרי האורחים, נרוץ לקבלם ונשתדל לספק להם את כל צורכיהם..
בתנ"ך נקרא חודש זה בשם החודש השמיני או בשם "בול' כמו שנאמר (מלכים-א ח : "ובשנה האחת עשר בירח בול (חשון), הוא החודש השמיני, כלה (הסתיים) הבית (המקדש) לכל דבריו ולכל משפטיו".
דמותו של היהודי הראשון, אברהם אבינו, נקשרת בתודעתנו עם שתי תכונות בולטות, הקשורות זו בזו: האחת, אמונה גדולה בקב"ה; והשנייה, נדיבות-לב בלתי-מוגבלת ורצון עז לגמול חסד, להכניס אורחים, לעזור לזולת. אברהם גם אומר בפרשתנו את המשפט: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה – והרגוני". כלומר, במקום שאין בו יראת-שמים, אין גם עכבות מוסריות מפני ביצוע פשע.
לא החג הוא היעד והמטרה, אלא דווקא ימי החול הרגילים והאפורים. החג לא בא אלא להפיח רוח של קדושה והתעלות בתוך ימי החול והשגרה. המשימה האמיתית מתחילה עכשיו
כשנכנסים לתיבה – למסגרת של אמונה ובטחון – אפשר לעבור את המבול של צרות הגלות בשלום. אך אל לנו להסתפק בתיבה שלנו, אסור להישאר אדישים מול אסונו של הזולת..
בפשטות, היה המבול עונש על חטאי העולם. אולם תורת החסידות מגלה בו משמעויות עמוקות יותר, הקשורות להכנת העולם למתן-התורה ואף לגאולה העתידה.
הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות – הם ממאפייניו המובהקים של האופי היהודי. מהו הגבול למעורבות בחיי הזולת?
אנחנו אוהבים להיות צודקים וגאים, לא חייבים דבר לאיש. עצם נכונותו של אדם לבוא לסליחות ולהרגיש שאינו בסדר – יש בה מידה רבה של היטהרות
ח"י באלול מכונה בעולמה של החסידות "יום הולדת שני המאורות הגדולים", היום שבו ירדו לעולם נשמותיהם הגדולות של הבעש"ט, מחולל שיטת החסידות ושל רבנו הזקן, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד.
