השבוע אנו נכנסים לימיה האחרונים של השנה. כמו בסיומה של כל תקופה בחיים; סיום שנת הלימודים, סיום שנת העסקים וכדומה, זהו הזמן להפיק לקחים מן העבר ולתכנן את העתיד. חודש אלול נקרא גם חודש התשובה. הוא מיועד כאמור לחשבון נפש ועריכת מאזן שנתי כולל, במובן הרוחני.
הנטייה הטבעית של כולנו היא לעשות היום מה שעשינו אתמול. "כזה אני", אנחנו נוהגים להצטדק, ואפילו תובעים מהסביבה: "קבלו אותי כמו שאני"
אדם, אם נפגע פעם אחת וסלח, ואחר-כך פגעו בו שוב – יתקשה לסלוח שנית. אבל הקב"ה הוא אין-סופי, וגם מידת הסליחה והמחילה שלו אין-סופית.
הנושא המרכזי של חודש אלול – הוא התשובה שמתקשרת עם אווירה קודרת, רצינית עד אימה, עם בכי, עם סיגופים ותעניות, עם נפש ממורמרת ומיוסרת • באה החסידות ומלמדת, שגם התשובה יכולה לבוא עם חיוך ושמחה, עם מרץ ורעננות, עם ריקוד ועליצות-הנפש – ואין שום סתירה בין השניים.
המן היה לחם מן השמים.. והיו בו שתי תכונות קוטביות: עשירוּת – היה בו כל טעמ שבעולם, מול עניות – הרגשת העינוי וחוסר השובע המוחלט • מה הוא ההסבר להתמזגות שני הניגודים בדבר אחד, האין זו סתירה? אתגר העושר מול העוני..
בחודש זה יש לנו שני תאריכים היסטוריים, שאפילו שבוע לא מבדיל ביניהם, אולם משמעותם המהותית וההיסטורית שונה בתכלית. י"ב תמוז הוא יום שמחה וגאולה ואילו י"ז בתמוז מסמל תאריך טראגי של חורבן ופורענות..
הכול מבינים ששוויון מוחלט אינו אלא אנרכיה. יש עקרונות חזקים יותר מעקרון השוויון! ומה הייתה טעותו של מי שדגל לראשונה בהיסטוריה בעקרון השיוויון…
המרגלים שיצאו לביצוע משימתם חזרו ודיווחו לעם על הנתונים שאספו שהיו מבוססים על שכל והגיון ולכן, מתוך שיקול דעת, הגיעו למסקנה כי "לא נוכל עלות (לארץ)". לרוע מזלם הם טעו בשיקול דעתם, מאחר ומשה רבינו לא ביקש מהם לחוות את דעתם האישית האם ניתן לכבוש את הארץ, אלא שלח אותם רק כדי לדעת רק כיצד קל יותר לכבוש את הארץ ותו לא.
לעיתים נדירות מזמנת המציאות הזדמנות להעמיד השקפה כלשהי במבחן ברור ומוחלט, שמאפשר להיווכח מי צודק ומי טועה.. יש לבצע תפנית שלמה וללכת בדרך הסלולה שמתווה תורת ישראל. והלוא היא כבר הבטיחה: "אם בחוקותי תלכו… וישבתם לבטח בארצכם".
תחושת ההחמצה הינה אחת התחושות הכואבות ביותר. אולם אדם נבון מתעורר מההחמצה לנהוג אחרת, בשביל לתקן את מה שהפסיד
