נניח שאחד המצילים באנטבה היה מדליק גפרור, מבלי להתחשב בפקודה החמורה לשמור על חשיכה ושקט, בתירוץ שזה עניין פרטי שלו… • לפעולה שנראית לכאורה קלת-ערך היו השלכות אדירות, לא רק עבור עצמו וכל הסובבים אותו, אלא גם עבור הניצולים. והיתה לזה השפעה באו"ם, בוושינגטון ובכל רחבי העולם • הרבי כותב
ביסודה התפילה אין לה מגבלות של תוכן, נוסח, שפה או סגנון והיא אינה חייבת להיות תואמת לזמן מסוים אלא כל אחד רשאי להתפלל לה' בכל עת שירצה. אולם לאחר שהעם היהודי גלה מארצו ונתערב בין הגויים קבעו עזרא ובית דינו נוסח קבוע בלשון הקודש של שמונה עשרה ברכות
להשתוממותם של החסידים לא היה גבול… דמיינו בעצמכם, בערב ראש השנה לפנות בוקר, כשעומדים ללכת לסליחות, מחזיק הצדיק מברדיצ’ב סל מלא "דברים טובים". היתכן? אולם הצדיק לא נתן לסובבים אותו להתפלא הרבה. "הבה ונלך יהודים!" – קרא והחבורה יצאה אל הלילה…
כשהתקרבתי חשכו עיני: במקום חנות ניצבה לה חורבה שעשן שחור מיתמר ממנה. קבוצת ניאו-נאצים ביצעה פוגרום. פך אחד של נפט וגפרור ומהחנות הגדולה לא נשאר כל זכר • והנה, יום בהיר אחד, פוגש הוא את פנינה: דוחפת לפניה עגלת תינוקות ולצידה צועד גבר לא מוכר…
מדברי הרבי על הגאולה הקרובה
כשנתמנה המגיד ממזריטש לממלא מקומו של הבעש"ט, עסק מטבע הדברים גם במצוקותיהם הגשמיות של המוני העם. הללו באו אליו בהמוניהם, זה בצרותיו וזה בבעיותיו, והוא
שמעתי פעם אמרה מצחיקה כי ישנם כמה סוגים של יהודים: יהודים לבביים, יהדותם מתבטאת רק בלב, יהודים קיבתיים, שיהדותם מתבטאת בקיבה באמצעות הצ’ולנט והגפילטע בשבת, או הקרפלעך בפורים והושענא רבה…! השבוע נזכרתי באימרה הזאת בעקבות מאורע שאותי משום מה מעט שיעשע.
זהו לא עוד יום-הולדת. ביום זה הופך הבן מילד לאיש והופך לחולייה בשרשרת הדורות הארוכה והמפוארת של עם ישראל.
השבוע: על אשה בתרדמת קשה והעצה המפתיעה של הרבי. וגם: על כינוס השלוחים העולמי שיחל ביום רביעי השבוע: "מה החידוש בעבודת השליחות בימינו"
